בס"ד
שאלה:
עובדא הוי אשתקד ביום א' דסוכות באחד ששכח לברך שהחיינו בשעת נטילת לולב ונזכר קודם הלל, ונסתפק מתי יברך שהחיינו האם לפני הלל, או למחרת קודם הנטילה.
תשובה:
עדיף לברך ביום א' קודם הלל דהוא מברך שהחיינו על מצוה דאורייתא וביום ב' י"א שאין לברך כלל ברכת שהחיינו.
א. והנה זה פשוט דקודם הלל עדיין נחשב עובר לעשייתן כמש"כ התוס' פסחים (ז ע"ב) וסוכה (ל"ט ע"א) בהא דאמרינן בגמ' פסחים שם דלכן מברכין "על" נטילת לולב אפי' למ"ד דעל מעיקרא משמע משום דבעידנא דאגבהה נפיק ביה,והק' כיון דנפק איך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו ותי' ר"י דאכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל. וכן פסק המג"א (תרנ"א ס"ק י"א).
וצריך לבאר דהגם דנענועים לא מעכב אבל זה השלמה במצות לולב וכל' התוס' בסוכה (שם) דלא נגמר עדיין לגמרי. וז"ל הרמב"ם (פ"ז לולב ה"ט) "ומצוה כהלכתה" וכו' ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב וכו' והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל וכו' עכ"ל ובהגהות מיימוניות (שם הל"ו) כתב "שעיקר מצותו" הוא הנענוע בשעת הלל. וכן מוכח מהא דתנן (שם מ"ב.) קטן היודע לנענע חייב בלולב והגם שיודע ליטול לולב מ"מ עדיין לא חייב בחינוך עד שיודע לנענע ומוכח דזה חלק מהמצוה. וביותר יש להוכיח מעיקר שיעור לולב דתנן בר"פ לולב הגזול לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר, ובגמ' (ל"ב ע"ב) דשיעור לולב ארבעה כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח ופריך מהא דתנן ששיעור לולב שלשה טפחים ומשני אימא וכדי לנענע בו כשר. ואי' במס' נדה (כו.) תניא וכו' חמשה שיעורן טפח ואלו הן וכו' שופר שדרה דופן סוכה וכו' שדרה מה היא דא"ר פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח. ופריך ותו ליכא וכו' והאיכא קורה בדרבנן לא קמיירי. ומבואר דכל הני חמש שיעורן מהלל"מ. וכפי שדייקו התוס' לעיל (ז ע"ב) דדופן שלישית טפח הוא דאורייתא. ומבואר דגם מדאורייתא הנענועים שייכים למצות לולב. ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי' ל"ג) כ' דטפח רביעי אינו הלל"מ דכיון דאין חיוב נענועים מה"ת איך אפשר שנמסר למשה שיעור טפח כדי לנענע. אבל בתוס' הנ"ל מבואר דגם הטפח מדאורייתא. וכ"כ הלבוש (סי' תר"נ)
ובחי' חת"ס כתב דאע"ג דאינו מעכב מ"מ י"ל דראוי לבילה בעינן שיהיה האדם ראוי לנענע ולכן רק קטן היודע לנענע חייב, וצריך לולב ראוי לנענוע וע"כ צריך שיעור ד"ט ואז יי"ח בהגבהה בלי נענוע. עכ"ד. והנה מזה דבעינן ראוי לבילה מוכח שיש מצוה לכתחלה, ורק לענין ביאת מים כ' התוס' (נדה ס"ו ע"ב) שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם, אבל בילה ומקרא ביכורים וחליצה מצוות נינהו וצריך לעשותם לכתחלה, וא"כ ה"ה נענועים הוי מצוה לכתחלה מן התורה.
אלא דיש להסתפק דאמנם דשייך לברך קודם הלל אבל כיון דאינו מעכב אולי עדיף לברך למחרת קודם עיקר המצוה ומאידך גיסא י"ל דנענועים הוו השלמה במצוה דאורייתא דיום הראשון וא"כ עדיף לברך קודם הלל.
ב. והנה איתא בשו"ע (תרנ"א ס"ה) יברך על נטילת לולב ושהחיינו "קודם" שיטול האתרוג. אולם כ' המג"א (רסי' תרמ"ד) בשם המנהגים שינענע ואח"כ יברך שהחיינו וכן נוהגים בפוזנא, והלבוש חולק. וסיים דכן נראה דמ"ש משופר ומגילה, אכן בסידור היעב"ץ כ' יקח הלולב בידו אח"כ יברך על נטילת לולב אח"כ נוטל האתרוג ומחברו לו ואומר שהחיינו והיינו כמובא במנהגים .
ובס' דעת תורה מביא שכבר דן בזה בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' ר"ד) שנשאל אם מברכין זמן על הלולב קודם נטילתו או אחר נטילתו, וכ' שברכת שהחיינו אינו הפסק כמו במגילה והי' מן הדין לברך זמן וליטול לולב ולהדליק נ"ח כדי להשוותם עם שאר המצוות הטעונות זמן אלא שבנטילת לולב יש טעם אחר לברך זמן אחר נטילה שהרי עדיין יש נענועין שהם שירי מצוה. ומביא ירושלמי פ' לולב הגזול (פ"ג הל"ד) כשהוא נוטל מברך על נטילת לולב התפלל בו אומר אשר החיינו וקימנו כי הנענועין בשעת הלל הם שירי מצוה ומברך זמן עליהם. וכ"ש בנידון דידן שאפי' ברכת הנטילה עצמה אחר המצוה היא דהא כיון דאגביה נפק ביה ומשו"ה מברכין בעל ולא בלמ"ד.
והנה מה שהק' המג"א משופר ומגילה, לכאו' י"ל דהתם לא שייך לברך באמצע המצוה דזה הפסק, ולאחר המצוה בוודאי אינו מברך דבעי' עובר לעשייתן, ורק לעניין לולב מצינו בגמ' שמברך על נטילת לולב משום דמדאגביה נפק ביה וצ"ל כמ"ש התוס' דמברך קודם הנענוע, וא"כ יש מקום לברך קודם הנענוע לכן חילקו דהברכה קודם הנטילה להסמיך ברכת המצוה להנטילה, ושהחיינו קודם הנענועים. ועכ"פ לפי"ז בוודאי יש מקום לברך קודם הלל, דהא כך נהגו לכתחלה לברך שהחיינו קודם הנענועים, ולא מסתבר לחלק בין הנענועים שבשעת הברכה לבין הנענועים שבאמצע הלל, דעיקר מצוות נענועים הוא בהלל כמבואר במשנה (ל"ז ע"ב) אלא שהתוס' שם כתבו שצריך לנענע גם בשעת הברכה. [ועי' רבינו מנוח פ"ז הל"י]
אלא דצריך עיון על המנהג , דנמצא שמקיים מצוה דאורייתא בלי ברכת שהחיינו, ואם אין חשש הפסק למה לא יברכו לכתחלה קודם הנטילה.
ג. ונראה לבאר בהקדם קו' השאגת אריה (סי' כו) על מש"כ התוס' דאם מברך קודם הלל חשוב עובר לעשייתן דהא הכא קיימינן אליבא דרב פפי דסבירא ליה ד"על" מעיקרא משמע אלא דמברכין על נטילת לולב משום דכבר יצא אבל לפמש"כ התוס' דמברך על הנענועים ולכן הוי עובר לעשייתן א"כ היה צריך לברך ליטול ולא על. ותי' דודאי הברכה קאי על תרוייהו על העבר ועל להבא דהא כיון דמעידנא דאגביה נפק ביה מה"ת, ונענוע אינו אלא מדרבנן אי אפשר למצוה של תורה בלי ברכה,הלכך תיקנו בעל דמשמע לעבר על של תורה ומשמע נמי להבא על נענוע של דבריהן והו"ל עובר לעשייתן לנענוע של דבריהן ועיקר הברכה קאי על של תורה דהא לשון על לרב פפי טפי משמע מעיקרא.
ומו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל הוכיח כן ממש"כ התוס' בסוכה עוד תי' דחשיב עובר לעשייתן מצד מנהג אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק"ש ולולבו בידו, אעפ"י שכל אלו הדברים אין מעכבין, מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן והלא זה פשוט דאי אפשר לברך על מנהגן של אנשי ירושלים,ומוכרח דהברכה קאי על כל המצוה וכיון שעדיין המנהג לפניו יכול לברך על כל הנטילה וכד' השאג"א.[והגם דבפמ"ג משמע דלא קיי"ל כתי' זה ואם כבר נענע שוב אינו יכול לברך אף שאוחזו בידו, היינו משום דסבירא לן דהמצוה כבר נגמרה]
ומצינו ג"כ בברכת הנהנין שכתב המעדני יו"ט (ברכות פ"ז סי' ל"ג אות ט') בביאור הגמ' (נ"א ע"א) דאם מברך באמצע הסעודה מועיל לו לתקן את אשר עיות והברכה קאי למפרע על כל הסעודה, ומבאר הטעם משום שכל שהוא עודו מתעסק בדבר מיקרי שפיר עובר וקודם לעשייתו ומשו"ה פוטר גם העבר כיון שעדיין לא נגמר. הרי להדיא כדברי השאג"א. אולם הלבוש (סי' קס"ח) כתב שמה שאכל בלא ברכה הוא מעוות לא יוכל לתקון. אכן י"ל דזה רק לגבי ברכת הנהנין שיש איסור לאכול בלי ברכה אבל לענין ברכת המצוות מודה.
ולפי"ז א"ש המנהג שמברכין שהחיינו לאחר הנטילה דבעצם הברכה קאי על כל המצוה והשתא לפי"ז יוצא שאפי' אם מברך קודם הלל הברכה קאי גם על החיוב דאורייתא וא"כ בוודאי עדיף לברך ביום א' דמברך שהחיינו על מצוה דאורייתא.
ד. ועוד יש להוסיף דאי' בשו"ע (תרס"ב ס"ב) אינו מברך זמן ביום שני על הלולב אלא א"כ חל יום ראשון בשבת. וכ' הפמ"ג (משב"ז סק"א) משמע הא נטל הלולב ביום א' ולא ברך שוב אינו מברך זמן כשנוטלו ביום ב'. ובשעה"צ (סק"ד) מביא דברי הלבוש שכ' בהדיא שמברך, וכן משמע במג"א, וכ' דאינו דומה לשאר ענייני אוכל דקיי"ל בסי' רכ"ה דאינו מברך אלא בהתחלה כשראה ולא כשהורגל בו דהכא כיון דמפסקי לילות מימים דבלילה אין זמן נטילה כל יומא מצוה בפ"ע, ומסיים בצ"ע.
ועכ"פ לפי הפמ"ג בודאי צריך לברך ביום הראשון דאח"כ שוב אינו מברך. ויש גם לצרף דעת הגר"א שבלולב א"צ בכלל עובר לעשייתן. (עי' שער הציון ס"ק ל"ב) ומכל זה פשוט וברור שצריך לברך קודם הלל.
אולם הראוני באשל אברהם (סי' תרס"ח) שכ' בנידון דידן דעדיף לברך ביום ב', וז"ל ובנזכר לכתחלה לאחר שהיפך לכדרך גדילתו ולא בירך עדיין שהחיינו ובא ונמלך אם יברך קודם הנענוע או ביום ב' קודם נטילתו נראה דעדיף לברך ביום ב' כי לא תיקנו חז"ל ברכה על הנענועים. ונשאר בצ"ע. ומשמע בדבריו דאפי' לא עשה בכלל נענועים ימתין עד יום ב'. וצריך לבאר דאמנם דאפשר לברך על נטילת לולב כמפורש בגמ', אבל ברכת שהחיינו כיון דחז"ל לא תיקנו ברכה על נענועים עדיף לברך למחר. אמנם לפי התשב"ץ והיסוד של השאג"א ובצירוף דעת הפמ"ג נלענ"ד דעדיף לברך קודם הלל וכמשנ"ת.
