בס"ד
שאלה:
מי שאנוס ולא יכול לברך ברכת התורה האם יכול ללמוד, האם זה כברכת השבח או כברכת הנהנין ואף א"כ האם יבטל בשביל זה מצוות תלמוד תורה.
תשובה:
מי שאנוס ולא יכול לברך ברכת התורה ילמד בלי ברכה, ונראה שהוא הדין בכל ספק אם כבר חייב בברכת התורה כגון הנעור בלילה ומסופק בזמני העלות כיון שעכשיו אינו יכול לברך שמספק לא מברכים אם אין לו מי שיוציאו לא יבטל מלימודו.
בתשובת מנחת שלמה ח"א סימן צ"א במכתב לגאון ר צבי פסח פראנק זצ"ל כתב שמשמע מדברי הגרצ"פ פראנק בקונטרס מילי דברכות שנדפס בתחילת ספר תולדות זאב שמי שאנוס ולא יכול לברך ברכת התורה אסור ללמוד תורה והגרש"ז נחלק עליו שלא יתבטל מתלמוד תורה למרות שלא יכול לברך ברכת התורה
והנה בשו"ת מהרש"ג ח"א תשובה ס"ב מפרש מחלוקת הראש ור"ת אם הישן שנת קבע צריך לברך ברכת התורה שלראש ברכת התורה זה ברכת המצות ולכן צריך לברך על כל לימוד כמו במצות שמברך כל פעם שמקים מצוה ורק הסח הדעת מלימוד לא מחייב בברכה כיון שמחויב ללמוד כל הזמן לא נחשב הסחת דעת ולר"ת זה ברכת השבח ולכן צריך לברך רק פעם ביום וכתב שלראש שזה ברכת המצות אסור ללמוד בלי ברכה כמו בברכת המצות שערום לא יתרום כיון שאינו יכול לברך ולר"ת שזה ברכת השבח אין איסור ללמוד בלי ברכת התורה ובאמת מלשון הרמ"א סימן מ"ז סעיף ג' שיכול לפסוק דין בלא טעם לפני ברכת התורה שזה לא נחשב לימוד תורה משמע שללמוד אסור לפני ברכת התורה וכן כתב להדיא בחיי אדם כלל ט' סעיף י"א שאסור לכתוב דברי תורה לפני ברכת התורה.
ומזה אין ראיה לנידון של המנחת שלמה שודאי כשיכול לעשות ברכה אסור ללמוד בלי ברכה כיון שמבטל מצות ברכה אבל כשאנוס ואינו יכול לברך אפשר שאסור מלהתבטל מלימוד תורה אפילו שמפסיד מצות ברכה וגם בכל מצוה עוברת אם אינו יכול לברך האם יפסיד בגלל זה מצות מצה או תקיעת שופר הגע בעצמך אלם השומע ואינו מדבר שחייב בכל המצות אם אין לו מי שיוצאנו בברכה לא יתקע שופר ולא יאכל מצה, הגם שהיה אפשר לאמר ששאני ברכת המצות שכיון שחיובה רק מדרבנן לא מבטלים בגלל ברכה מצוה דאורייתא אבל ברכת התורה שרוב הפוסקים סוברים שחיובה מדאורייתא אולי מי שלא יכול לברך לא ילמד, אבל מסתבר שאלם חייב בנר חנוכה הגם שחיובה רק מדרבנן הגם שמפסיד חיוב ברכה דרבנן כמו כן לא יפסיד מצות תלמוד תורה דאורייתא בגלל חיוב ברכה דאורייתא.
אמנם נראה ראיה שבלי ברכת התורה לא ילמד מאבן העזר סימן סב בב"ח סק"ה בשם תשובות מימוני שאם אין במדינה עשרה וא"א לברך ברכת נישואין בלי עשרה יינשא בלי ברכה. ומפרש הב"ח שלא יעלה על הדעת שבשביל ברכה דרבנן יבטל מצות פרו ורבו דאורייתא ולכאורה מפורש בדבריו שבברכת המצות שחיובו מדרבנן אם לא יכול לברך לא יבטל המצוה אבל בברכת התורה שחיובו מדאורייתא אם לא יכול לברך לא ילמד, ועיין בשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים סימן י שלמד מדברי הב"ח שאסור להטביל כלי בשבת על ידי שימלא מים בכלי מהנהר שאין ניכר שמתכון להטביל ולא נראה כמתקן וכתב התשבץ שלא יברך על הטבילה שלא יהיה ניכר שמתכון לשם טבילה וכתב האבני מילואים שכיון שאסור לברך אסור להטביל שעד כאן לא התיר הב"ח להנשא בלא ברכה רק כדי שלא לבטל מצוה דאורייתא אבל כאן לא מתבטל מצוה כשלא מטביל, אמנם בלקח טוב סימן יא חלק על האבני מילואים וכתב שדברי הב"ח רק בברכת נישואין שזה חלק מהנשואים אבל לא בברכת המצות ולפ"ז גם בברכת התורה אפשר לאמר שמי שלא יכול לברך ילמד כדברי המנחת שלמה.
ועוד יש לדון מצד אחר שבברכות דף טו ע"א איתא שחרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה ורצתה הגמרא להוכיח שקרא קריאת שמע ולא השמיע לאזניו יצא שהרי חרש לא משמיע הברכה לאזניו ואם לא יצא בברכה למה תרומתו תרומה ומתרצת הגמרא שברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מליתא והיה אפשר לפרש את הגמרא [עין בפנ"י שם] שיש כאן שני תירוצים אחד שבברכה דרבנן לא מעכב אם לא השמיע לאזניו ועוד שברכה [גם עם ברכת המצות היתה דאורייתא] לא מעכבת את המצוה, אמנם בתוספת הראש שם מפרש את הגמרא כפשוטו שכיון שברכת המצות דרבנן הברכה לא מעכבת את המצוה אבל אם ברכת המצות היה דאורייתא היה מעכב את המצוה, ולפי זה בברכת התורה לשיטת רוב הפוסקים שחיובה מדאורייתא הלומד בלי ברכת התורה לא מקים מצות תלמוד תורה כלל וכן נקט הגרצ"פ פראנק בקונטרס הנ"ל.
אמנם עיין ברמב"ן בספר המצות מצוה ט"ו שברכת התורה זה חיוב דאורייתא להודות על הטובה הגדולה שנתו לנו את התורה וכמו שנצטווינו בברכה על אכילה כן נצטווינו לברך על התורה ומשמע שהחיוב דאורייתא של ברכת התורה זה ברכת הנהנין כמו ברכת המזון שכתוב בתורה ולא ברכת המצות שחיובה רק מדרבנן, וכן מפורש בברכות דף מח ע"ב שלומדים ברכת התורה מברכת המזון קל וחומר אם על חיי שעה מברכים על חיי עולם לא כ"ש ומשמע שזה ברכת הנהנין, ואף שודאי משמע מהראשונים שזה ברכת המצות [כמו שכתב תוספות ברכות דף יא ע"ב ד"ה שכבר] זהו חיוב נוסף בברכת התורה אחרי שתקנו חכמים ברכת המצות אבל החיוב דאורייתא של ברכת התורה זה ברכת הנהנין, ולהנ"ל ודאי מי שלמד בלי ברכת התורה קיים מצות תלמוד תורה שרק בברכת המצות אם היה דאורייתא משמע בגמרא בברכות הנ"ל שאם לא ברך לא קיים את המצוה אבל בברכת הנהנין לא מצאנו שמי שלא ברך ביטל את ההנאה ולכן גם בתלמוד תורה מי שלמד לפני ברכת התורה קיים את המצוה וגם מה שמשמע מדברי הב"ח הנ"ל שבשביל ברכת חתנים שחיובו דרבנן לא יבטל מצוה דאורייתא ולדבריו בשביל ברכת התורה שזה דאורייתא צריך לא ללמוד, אולם להנ"ל שהחיוב דאורייתא של ברכת התורה זה ברכת הנהנין ודאי שמי שלא יכול לברך ילמד כמו בברכת הנהנין שכתוב בגר"ז סימן קפה סעיף ג שמי שאנוס ולא יכול לברך יאכל בלי ברכה.
היוצא למעשה שמי שאנוס ולא יכול לברך ברכת התורה ילמד בלי ברכה, ונראה שהוא הדין בכל ספק אם כבר חייב בברכת התורה כגון הנעור בלילה ומסופק בזמני העלות כיון שעכשיו אינו יכול לברך שמספק לא מברכים אם אין לו מי שיוציאו לא יבטל מלימודו.
והנה בשו"ע נפסק בסימן מז סעיף ד שהמהרהר בדברי תורה לא צריך לברך ברכת התורה ובכותב דברי תורה כתוב בסעיף ג שחייב בברכת התורה והאחרונים נתקשו שכתיבה לאו כדיבור דמי [עיין במשנ"ב סק"ד], ועיין בבאור הלכה בשם הגר"א שמקשה על השולחן ערוך שהמהרהר בדברי תורה מקים מצות חלמוד תורה ולמה לא יברך ברכת התורה, ואפשר לתרץ בהקדם דברי הבית יוסף סימן תלב שלכן אין מברכים על ביטול חמץ שאין מברכים על דברים שבלב ולכן המהרהר בדברי תורה הגם שמקים מצוה אין מברכים על דברים שבלב וכן כתב המהר"ל בהקדמה לתפארת ישראל, ובזה מיושב בכותב דברי תורה הגם שכתיבה לאו כדיבור דמי כיון שעושה מעשה מברך, ולצד שכתבנו שברכת התורה זה ברכת הנהנין אתי נמי שפיר שהצל"ח בברכרת דף מג ע"ב מקשה למה צריך פסוק מיוחד שמברכים על הריח ומתרץ שכיון שאין מעילה בריח ס"ד שלא צריך לברך רואים שרק בהנאה שיש בזה מעשה צריך לברך ולכן הרהור שאין בזה מעשה כלל לא צריך לברך ובזה נמי מיושב שבכותב שיש בו מעשה מברך.
