בס"ד
שאלה:
האם מותר לומר לגוי לעשות דבר שברור שהגוי יעשה זאת ע"י איסור ולא בדרך היתר.
צדדי השאלה:
אם אופן זה נחשב כאילו הורהו לעבור על האיסור אם לאו.
תשובה:
אם הוא מלאכה שאפשר לעשותה בהיתר אז רשאי לאומרה לגוי אף שהוא יעשנה באיסור. אכן באופן שיכול ישראל להשיג התוצאה גם בדרך היתר ואומר לגוי לעשותו באיסור כתב בשו"ע הרב להחמיר.
א. כתוב בשו"ע או"ח סי' רע"ו סעי' ג' "אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אע"פ שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל. הגה"ה, ומותר לומר לגוי לילך עמו ליטול נר דלוק כבר, הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא".
והנה ברמ"א מבואר היתר מיוחד לגבי דין אמירה לעכו"ם, ויש לבאר בעזהשי"ת גדר וטעם דין זה, בהקדם עיון בדברי הראשונים, שדבריהם מקור הם להרמ"א.
ב. כתב הגה' מיי' פי"ב אות ה' וז"ל, "ר"ת התיר בשבת שילך נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו למשוך יין ולהביא לחם, דהא טלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה... וכיון דלי' איסור אלא משום מוקצה שרי מן הצד." וכיון דמן הצד שרי, אי שקיל לנכרי לנר באיסורא דלא מן הצד ליה לן בה, כיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר, אי מטלטל לה נכרי באיסורא אין לחוש לכך", עכ"ל.
והנה לגירסה שלנו (עיין לקמן שהמג"א גרס אחרת), אינו מפורש דמותר אמירה אלא הנאה כשטילטלו. וטעמו דישראל יכול לטלטל בעצמו בטלטול מן הצד. והוא לכאורה ר"ת לשיטתיה (תוס' דף קכ"ב. וש"ע סי' שכ"ה, י') דמתיר להנות מהמים כיון שיכול לטפס לבור, אבל לא האמירה, כמ"ש מהרי"ל (ד"מ שכ"ה, ח') וכמבואר בריטב"א סוכה ל"ז.
וכן מפורש בשו"ת מהר"ם (ד"פ סי' תקנ"ח) וז"ל, "כתב הרב בשם ר"ת שהיה מתיר לישראל להנות מן הנר שהשפחה מטלטלת בשבת לצורך ישראל משום דאי בעי ישראל היה מושך הנר אפי' בשעה שהוא דולק לכל מקום שירצה משום דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, אבל אסור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל" עכ"ל,
הרי מפורש שאסר האמירה ורק התיר הנאה. והוא ר"ת לשיטתו דאי בעי ישראל יעשה בעצמו.
ג. וע"ע ברבינו ירוחם (נתיב י"ב ח"ב ס"ז ע"ג) וז"ל "נר דלוק ביד גוי להדליק לישראל בכל מקום למשוך היין ולהביא לחם מותר שילך הגוי עמו ובכך, דטלטול נר אינו אסור אלא משום מוקצה. ור"ת עשה מעשה בכך להתיר וכ"ב הר"מ בתשובותיו" עכ"ל.
ומשמע קצת שהתיר אף האמירה לטלטל. וטעמו דהוי אמירה על מוקצה. וצ"ע בהאי טעמא, ולהלן בחי"ב (פ"ב ע"ג) כתב - אם ילך גוי עם ישראל ונר דלוק ביד גוי להאיר לו להביא יין או שום דבר, כתבתיו בח"ב בדיני נר.
ובהגה' מרדכי מס' שבת (פט"ז, דף פ"ב ע"ד) כתב וז"ל "ועוד כתבו [התוס'] דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק דל"ה אלא טלטול, דאפי' לישראל אין אסור אלא משום דהוי בסיס לדבר האסור" עכ"ל,
הרי מפורש להתיר האמירה אבל מטעם דהוי מוקצה וכרי"ו.
הרי דהגה' מיי' ומהר"ם התירו הנאה ולא אמירה, והוא ר"ת לשיטתיה. ורי"ו והגה' מרדכי התירו האמירה ג"כ, אבל מטעם אחר לגמרי, דאינו אלא איסור טלטול מוקצה בלבד.
ד. ובדברי הרמ"א הנ"ל (סי' רע"ו סעי' ג') משמע דנקט דאף האמירה מותרת. וטעמו דאינו אלא טלטול הנר. והיינו כשיטת רבינו ירוחם והגה' מרדכי. ומצאנו שכן כתבו רוב הפוסקים והם: הלבוש, ט"ז, מ"א, גר"א, ח"א, שו"ע הרב, תוס' שבת, והגרע"א.
אמנם המ"א הביא מש"ך בגליון דטעם היתר האמירה כאן הוא משום דגם הגוי צריך להנר. וקשה דהא המחבר כאן מבאר דזה נקרא לצורך הישראל כיון שכל ההליכה הוא לצורכו. ועי' מחצה"ש דבדרבנן סומכין להקל דנקרא לצורך הגוי. עכ"פ לפי הש"ך, לכאו' אין היתר באמירה, רק בהנאה. אבל כל האחרונים הנ"ל מתירים גם האמירה כאמור.
וכמשמעות הרמ"א בטעם ההיתר, כ"כ הט"ז להדיא (סי' ש"ח סק"ז), דעל כל טלטול מוקצה מתירים אמירה לנכרי. וכ"כ הח"א (כלל ס"ב אות ט') בטעם ההיתר דאינו אלא טלטול וגם הגוי צריך לו. וכ"כ העולת שבת. ובתוס' שבת (הקדמה ריש סי' רמ"ג סוף אות י') משיג על הט"ז דאינו כן אלא היכא דמותר לישראל בטלטול מן הצד וכחילוק המ"א סי' רע"ט סעי' ד' וכדלקמן בעז"ה. אבל להמבואר, מהראשונים משמע כדברי הט"ז.
ה. אמנם, עי' במ"א שהכיא לשון הגה' מיי' הנ"ל, וע"ש שגורס בדבריו דמותר 'לומר' לטלטל הנר מטעם דאי בעי ישראל מטלטל כלאח"י. ונמצא לפי"ז היתר חדש, דדבר שהישראל יכול לעשות בהיתר מותר גם לומר לגוי לעשותו באיסור. וכן כתוב בהדיא באחרונים שדרכם לפסוק כהמ"א, הלא המה התוס' שבת כאן ובריש סי' רמ"ג שם, ושו"ע הרב אות ט' וז"ל "וכיון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר כטלטול מן הצד... כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור אין בכך כלום. שלא אסרו לעשות ע"י נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו".
וכעין זה מבואר לכאו' בבהגר"א שפי' דדברי הרמ"א כאן הוא ר"ת לשיטתיה המובא ברמ"א סי' שכ"ה י' לגבי גוי שמילא מים מבור, ואליבא דהיש מתירים שם דאף האמירה מותר.
ו. עי' קונטרס אחרון של השו"ע הרב כאן שהק', דבשלמא ר"ת עצמו דמתיר שם לגבי מי הבור, ומדייק כן בלשון המשנה שכתב 'בהמתו', מובן שהתיר פה גם האמירה דאי בעי ישראל וכו', אבל שאר ראשונים החולקים שם על ר"ת, מהיכא תיתי לומר חידוש מסכרא להתיר כאן, הגם דיש קצת סברא לחלק ולהתיר כאן יותר משם וכדלקמן, מ"מ מנ"ל לחדש זה.
ויש להוסיף על תמיהתו, דהבית יוסף כאן (רע"ו) מביא סיוע להיתר זו מכמה ראשונים ומשמע דס"ל כן לדינא, [אף דבש"ע השמיטו וצ"ע], אבל בסי' שכ"ה מביא דהראשונים חולקים על שיטת ר"ת דשם. וכן יש לתמוה על הרמ"א וכל האחרונים שפסקו כאן (רע"ו) להיתירא, ושם (בסי' שכ"ה) מבואר דאינם סומכים אדעת יחיד דר"ת אלא במצב של בדיעבד ורק באיסורי דרבנן, וצ"ע.
ועל תמיהה זו תי' השו"ע הרב, דכיון דכאן מסתבר להתיר, ולא מצינו חולקים אהיתירא זו בפירוש, אף דלית לן מקור מפורש לשאר ראשונים, סומכים על ר"ת להתיר אפילו אמירה.
והסברא להתיר כאן יותר מבסי' שכ"ה, הוא דכאן אפשר לעשות כולו ע"י ישראל ולא רק להשיג עצם התוצאה של ההנאה כמו שם, דהישראל יכול ג"כ להביא הנר לכאן, וכ"כ המחצה"ש, ואף דגם שם בסי' שכ"ה, יכול הישראל להביאו ע"י מחיצות בני אדם, וכמ"ש הראבי"ה (מובא בב"י ש"ז, ה'), כבר כתב השו"ע הרב בקו"א שם, דאין זה נקרא בידו, כיון דא"א לו לעשות מחיצות מבנ"א לכתחילה וכו' וגם אפשר שירגיש א' מהם, שזה פוסל מחיצת בנ"א. ועוד סברא לחלק, דכאן הוי רק איסור דרבנן.
ז. וליתר ביאור, עי' ספר אמרי בינה דיני שבת סי' י"ב דמפרש שיטת הראבי"ה הנ"ל (דמתיר אמירה להוציא כיון דאפשר ע"י מחיצות בנ"א) דס"ל כהר"מ בטעם איסור אמירה לעכו"ם, שלא יקל בעיניו ויבוא לעשות בעצמו, וא"כ באופן שיש לו אפשרות לעשותו באופן המותר אין חשש שיבוא לעשותו באיסור.
אכן, בעצם גדר הדבר, עי' ט"ז סי' ש"ז סק"ה, שביאר בדעת הראבי"ה, דכיון דאפשר לו בהיתר ע"י מחיצות בנ"א, "אין איסור טלטול רובץ עליו כלל", דהא אפשר לעשותו בהיתר, ע"כ מותר ע"י אמירה לנכרי.
א"כ נמצא לכאורה ע"פ דברי הרמ"א, דכל דבר שישראל יכול לעשות באופן היתר, מותר לומר לגוי לעשותו אפי' באופן איסור. ולכאו' לפי"ז, אם יש אפשרות לישראל להעלות איזה חפץ דרך המדרגות, יהא מותר לומר לגוי לקחתו דרך המעלית, וכן באופן שאפשר ע"י ישראל להוליך דבר למקום פלוני ברגל (כגון בתוך התחום ובמקום שיש עירוב), מותר לומר לגוי להוליכו לשם ע"י נסיעה במכונית.
אמנם שמעתי לומר דאינו דומה, והחילוק ברור, והוא ע"פ הט"ז הנ"ל, דהרי איסורים אלו של שימוש במעלית או נסיעה במכונית, הם איסורים שרובצים עליו. וכל ההיתר של הרמ"א הוא כשעצם הטלטול עצמו אפשר לעשות בהיתר, כגון טלטול מן הצד שהוא טלטול של היתר, וכיון שיש טלטול של היתר, א"כ עצם איסור טלטול אינו רובץ על הישראל, ויכול הישראל לעשותו בעצמו, לכן מותר לומר לגוי לטלטל באופן איסור. משא"כ בציורים הנ"ל שאין שום אופן לעשות עצם האיסור בהיתר כלל. ורק ההנאה והתכלית הסופי שייך להגיע ולהשיג באופן היתר, אבל לא עשיית מעשה זה, דהוא מעשה איסור בעצם. ולכן ודאי אין לתלות היתר בזה על דברי הרמ"א.
ח. ועי' בדברי המג"א סי' רע"ט סעי' ד' שכתב, דכל ההיתר של הרמ"א הוא רק כשצריך לטלטלו לצורך גופו ומקומו, דכיון דמותר לישראל לטלטלו כלאח"י, מותר נמי לומר לגוי לטלטלו באיסור, אבל לטלטלו לצורך שמירת החפץ כדי שלא יגנב, דאסור לישראל אפי' כלאח"י, אסור נמי לומר לגוי לטלטלו.
ובהגהות הגרע"א שם מקשה דהא בכל אופן יש היתר לישראל לטלטלו, דאי בעי מטלטלו לצורך גו"מ כלאח"י. ותי' דבשתי ענינים לא מהני היתר זה, וכיון שרק לצורך גופו ומקומו מותר לישראל לטלטל, אין היתר לצוות לגוי לטלטלו כדי שלא יגנב. ולפ"ז כתב שם, דה"ה בכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לישראל לטלטלו כדרכו לצורך גו"מ, אין היתר לומר לגוי לטלטלו שלא יגנב.
אכן רע"א מביא דהפמ"ג מתיר בכל אופן בכלי שמלאכתו לאיסור, אפי' לומר לגוי לטלטל שלא יגנב, ועפ"י דברי הרמ"א כיון דהוא עצמו יכול לטלטל לצורך גו"מ, וכן סתם המשנ"ב בסי' ש"ח ס"ק ט"ו, כהפמ"ג, ודלא כרע"א. וכן נוטה דעת התוס' שבת סי' רמ"ג. ולשיטתם עדיין קשה קושיית רע"א הנ"ל דהרי מבואר במ"א דבשתי ענינים ל"א דאי בעי ישראל לעשותו בהיתר ובו'. והמעיין בדברי רע"א שם מבואר תירוץ לזה אלא דס"ל דדחוק הוא. והוא, דבשתי דברים ל"א דאי בעי ישראל וכו' וכגון כאן דאינו מותר לישראל רק לצורך גו"מ, ושלא כדרכו, בכה"ג אין היתר לומר לגוי לטלטלו שלא יגנב כדרכו, משא"כ כלי שמלאכתו לאיסור דאף כדרכו מותר לישראל לצורך גו"מ, מותר לומר לגוי לטלטלו שלא יגנב כדרכו. ואפשר דכן ס"ל להפמ"ג.
ט. עכ"פ, לפי דברי המשנ"ב שסותם להקל כהפמ"ג וכנ"ל, לכאורה יהא מותר לומר לגוי לשטוף כלים בשבת, אף שאין לישראל צורך בהם היום, והוי הכנה משבת לחול, ולישראל בודאי אסור לעשותו. והוא משום דכיון דאי בעי ישראל מכוון להשתמש בהם היום ואז פשיטא דמותר לו לשטוף כליו, א"כ מותר נמי לומר לגוי לעשותו באיסור. ואף דהוי שתי ענינים, לכאורה להפמ"ג והמ"ב יהא מותר, דהרי עצם שטיפת הכלים יש לו היתר, והוי כטלטול מוקצה כלאח"י.
אכן שמעתי מהגאון ר' אליה פרנקל שליט"א שטעות הוא. משום דעצם מעשה ההכנה אין לו שום היתר לעשותו בעצמו. דברגע שהוא מכווין להשתמש בכליו בו ביום, שוב לא הוי הכנה כלל.
י. וכביאור זה בדברי הרמ"א, דמיירי רק היכא שיש היתר לישראל בעצם מעשה האיסור, מוכח מדברי הגרשז"א זצ"ל (שש"כ פ"ל סוף הע' ע"ב), שם בא ליישב מה שהקשה השו"ע הרב (סי' רע"ו בקו"א) על דברי המג"א הנ"ל, דהרי אפי' טלטול שלא יגנב שאסור בטלטול מן הצד אפשר ע"י ישראל בהיתר, בטלטול בגופו. ותי' הגרש"ז, דמהא דטלטול בגופו מותר בכל ענין אפי' שלא יגנב, מוכח דלא שמיה טלטול כלל. ולכן אין מתחשבין כלל במה שהיהודי יכול לטלטלו.
ביאור דבריו, מה שהיהודי יכול לטלטלו בגופו, אין זה נקרא שהיהודי יכול לעשותו בהיתר. דעצם הטלטול עצמו אינו יכול לעשות בהיתר, אלא שיכול להשיג אותו הנאה דהיינו להביאו למקום שמור כדי שלא יגנב ע"י טלטול בגופו, אבל אין זה טלטול של היתר, ורק טלטול כלאח"י הוי טלטול של היתר, דבכה"ג אמרי' דכיון שישראל יכול לעשות עצם הטלטול בהיתר, מותר לומר לגוי לעשותו באיסור. הרי מבואר דגם הגרש"ז זצ"ל למד כן.
נמצא לפי"ז, דאף דדברי הרמ"א הם יסוד גדול לכל הל' אמירה לעכו"ם בשבת, למעשה מאד קשה למצוא עוד מקומות שיש להשתמש בהיתר זה, כיון שצריך שעצם האיסור יהא מותר. וחברי שיחיו דנו לומר דאולי באיסורי בורר וטוחן שיש אופנים שישראל יכול לעשותם בהיתר, מותר לומר לגוי לעשותם באיסור, ויש לחלק דאולי מה שהישראל עושה אותם בהיתר לא נקרא בורר וטוחן בהיתר אלא דרך אכילה, וצ"ע.
יא, אמנם חברי העירו, שהמהלך הנ"ל שביארנו בעז"ה בשיטת הרמ"א, אינו מתאים עם פירוש הגר"א, דהגר"א מפרש דברי הרמ"א שהוא ע"פ ר"ת בסי' שכ"ה, ושר"ת מתיר גם האמירה. וכידוע דשיטת ר"ת הוא דכיון דישראל יכול להשיג ההנאה בהיתר, מותר ליהנות כשהגוי עושהו באיסור. ולהגר"א, ס"ל לר"ת דאף האמירה מותר, ולפי"ז א"צ שעצם האיסור יהיה בו אופן של היתר שאפשר לישראל לעשותו, אלא שתוכל להשיג ההנאה בהיתר,
ולפי"ז קשה דלכאו' יהא מותר לומר לגוי להעלות דברים במעלית, או להוליכם במכונית וכמ"ש לעיל, וצ"ע.
אמנם, בשו"ע הרב מבואר לכאורה כדברינו הנ"ל, דאיהו לא ס"ל דר"ת מתיר גם האמירה. ובסי' שכ"ה אינו מזכיר כלל הדעה המובאת ברמ"א שם שי"א דאף האמירה מותר, ואפ"ה פסק כאן לגבי ההיתר אמירה בטלטול הנר כהרמ"א, ואף מפרש דבריו כמו שביארנו לעיל, דכל דבר שיש היתר לישראל לעשותו, מותר לומר לגוי לעשותו. ומוכח מזה כיסוד הנ"ל, דרק היכא שיש היתר לישראל בגוף האיסור עצמו, מותרת האמירה לגוי לעשותו באיסור.
יב. הנה יש לעיין לגבי איסור הנאה ממלאכת עכו"ם, כשהגוי יכול להשיג מטרתו באופן האסור או באופן המותר, והוא בוחר לעשותו באופן האסור, האם מותר ליהנות או לא, דמסברא י"ל מה לי אם הגוי עושה ככה או ככה, הרי אין הישראל נהנה מהאיסור, כיון דגם בהיתר היה יכול להשיגו, ומה שהגוי עשאו באיסור, אדעתיה דנפשיה עביד כן.
וכן מצאנו בעז"ה בשו"ע הרב (קו"א לסי' רע"ו אות ג' בחצי עיגולים), שכתב עוד סברא למה יהא מותר כאן לכל הראשונים יותר מבסי' שכ"ה דשם חולקים על ר"ת. וז"ל "משא"כ הבא שעיקר המלאכה היא הבאת הנר ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד", עכ"ל.
וכ"כ בשש"כ פ"ל אות ס"ה - נכרי המופקד על פתיחת דלת, שער, או מחסום חשמלי, מכיון שהם יכולים להיפתח אף בצורה ידנית ללא הפעלת מערכת החשמל, מותר ליהודי לעבור בהם גם אם פתחם הנכרי באמצעות מערכת החשמל. ובהערה רי"ט, מפני שעצם פתיחתם אין בהם איסור, ורק הנכרי רוצה להקל מעליו את תפקידו, א"כ עושה הנכרי זאת רק לצורך עצמו.
ובספר ארחות שבת הביא מקור יפה לזה מהגהות אשל אברהם (בוטשאטש, סי' ש"ז סעי' ה'), שכתב דאם צוה לנכרי לעשות שבות דשבות במקום מצוה, והגוי עושהו באיסור דאורייתא, אין לנו עסק בו ואדעתא דנפשיה עביד כן, ומותר להנות מזה. והוא כנ"ל דכיון שהגוי יכול לעשות באופן המותר לנו, אין לנו עסק במעשיו.
עוד חידוש מבואר לכאורה בדברי הא"א הנ"ל, דליכא חיוב מחאה. וקשה דלמעשה הרי הגוי עושהו באופן האסור, ומכוון להנות גוף הישראל. ויש לפרש, דהרי עצם ההנאה לגוף הישראל יכול הגוי לעשות בהיתר, ומה שעושהו באיסור, אדעתא דנפשיה עביד כן ואין לנו עסק בו. ממילא אין לנו חיוב מחאה, והוי כאילו שעושה המלאכת איסור לצורך עצמו.
וכ"ז מיירי דוקא באופן שהגוי היה עושהו גם בהיתר לולא אפשרות האיסור. וכגון למשל אם המעלית שבור, היה מביאו דרך המדרגות, דאז אפשר לומר דמה שעלה דרך המעלית הוא אדעתא דנפשיה, לעשות יותר קל לעצמו, אבל אין היהודי נהנה ממלאכת האיסור. אבל באופן שלא היה עושהו בהיתר לולא אפשרות האיסור, כגון בקומה גבוהה מאד, דלולא המעלית לא היה עולה במדרגות אלא היה מחכה ליום אחר, לכאו' אין היתר ליהנות, דנמצא נהנה ממעשה איסור, דלולא האיסור, לא היה להישראל אותו הנאה עכשיו.
ואף דהישראל בעצמו היה יכול לרדת במדרגות ולהביאו למעלה, זה אינו סברא להתיר אלא לשיטת ר"ת דסי' שכ"ה, דכיון דהישראל היה יכול להשיגו בהיתר, מותר להנות ממה שהגוי עושה באיסור, והרי אין אנו סומכין על ר"ת לכתחילה, אלא רק בדיעבד ובדרבנן ובצורך גדול כמ"ש המ"ב שם. ואין לומר שיש היתר הנאה לאחר שיעור 'כדי שיעשו', והיינו שימתין שיעור זמן שלוקח לרדת ולהעלותו במדרגות, ואז אינו נהנה כלל מהבאתו במעלית, זה אינו, דלא מצינו דינא דכדי שיעשו אלא במוצ"ש בלבד ולא בשבת עצמו. וכן מוכח מכל הראשונים שחולקים על ר"ת שם, שלא התירו לשתות המים שהגוי הביא מהבור באיסור, אפילו אחר זמן של 'כדי שיעשו' ללכת שם ולשתות, אלא ע"כ דברי שיעשו הוא רק אחרי שבת. אבל שמעתי לחלק, דשם אפי' אחר המתנת כדי שיעשו, עדיין נהנה הישראל במה שיכול לשתות כאן וא"צ לטפס לתוך הבור. משא"ב כאן שהישראל יכול להביאו בעצמו למקום הזה, אולי מועיל המתנת 'כדי שיעשו'. אבל לענ"ד העיקר כצד הראשון, דהרי אם כדי שיעשו מועיל כאן לומר שאינו נהנה ממעשה הגוי, דבעצמו היה יכול להביאו, גם שם יועיל לומר שאינו נהנה ממעשה הגוי דבעצמו יכול לרדת לבור ולשתות.
עכ"פ לפי דברינו נמצא לכאורה, דאם הגוי לא היה עושהו בהיתר, רק באיסור, זה שהישראל יכול לעשותו בהיתר, בזה נכנסנו לשיטת ר"ת. אבל שמעתי שיש שר"ל, דכיון דסוף סוף היה אפשרות להגוי לעשותו בהיתר אפילו על צד רחוק ביותר, והגוי לעצמו בחר באופן האסור משום נייחא דידיה, אדעתא דנפשיה עושה כן ומותר להישראל ליהנות, וצ"ע.
יג. ויש לעיין עוד בענין איסור אמירה לנכרי, אם מותר לומר לשון 'פרווה', באופן שאינו מבואר בלשונו את מעשה האיסור, ויש אפשרות לעשותו גם באופן המותר, ואף שברור שהגוי יעשהו באיסור כי הוא יותר קל, הרי מעצמו בוחר לעשות כן.
וחשבתי להביא מקור להיתירא מדברי השו"ע הרב סי' ש"ז אות ט"ז, דבא לבאר הרמ"א (סי' רע"ו סעי' ג'), וז"ל "אבל אם יש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור, יש מתירין לומר לנכרי סתם בלשון שאינו מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור, והנכרי עושה בעצמו באיסור כמ"ש סי' רע"ו סעי' ט"' עכ"ל. הרי לכאו' מבואר שמותר לומר לשון 'פרווה' והגוי יבחור מעצמו לעשות באיסור.
אמנם שמעתי מאחד מידידי נ"י שאין זה הפשט הנכון בדברי השו"ע הרב, שלפי"ז נמצא סתירה בין דבריו הנ"ל לדבריו בסי' רע"ו סעי' ט' שביאר דברי הרמ"א בע"א ואף ציין כאן לעיין שם. אלא הפי' הוא, דטעם ההיתר בזה הוא כמ"ש בסי' רע"ו סעי' ט', שדבר דאי בעי ישראל עושהו בהיתר, מותר לומר לגוי לעשותו באיסור. וכאן מוסיף חומרא, דצריך לאומרו דוקא באופן שאינו מוזכר בלשונו שום מעשה איסור, משום 'ודבר דבר'. וזה דלא כהתוספות שבת סי' רע"ו סעי' ג' דמתיר לומר לגוי לעשותו באיסור בפירוש. עכ"פ נמצא שאין מדברי השו"ע הרב מקור לנידון דידן.
ובערוך השלחן (סי' שכ"ה אות כ"ה) כתב בא"ד, וז"ל "דשם (רע"ו, ג') בשאומר לאינו יהודי תביא הנר הלא יכול להביא בטלטול מן הצד ואין האיסור מפורש בדבריו", עכ"ל. הרי שמדברי הערוה"ש לכאורה מבואר ההיתר הנ"ל, דהיינו כשאומר לשון 'פרווה' והגוי יכול להביא הנר בטלטול מן הצד, דמותר לעשות כן,
וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה פ"ל אות כ"ה וז"ל, "מותר לומר לנכרי להעביר חפץ לקומה עליונה של בנין רב קומות הגם שידוע שהנכרי ישתמש לצורך זה במעלית, מכיון שאפשר שיעלה הנכרי ברגל ולא ישתמש במעלית". ובהערה פ"א מסביר, דנכרי אדעתה דנפשיה עביד. ואח "כ הוסיף שם דמ"מ לא יגביל לנכרי את זמנו להעברה זו כגון שצריך להעביר כמה חפצים ממקום למקום ולא יספיק לו הזמן ללכת ברגל דאז הוי כאומר לו בפירוש להשתמש במעלית בשבת.
ובספר ארחות שבת האריך בזה והביא עוד מקורות, ומציין לדברי הכף החיים (סי' של"ז אות כ"א), שנוהגין בארץ מצרים לצוות להגוים להדיח הרצפה והם עושים זה בסחיטה ובאיסור, מכיון שלא צווהו לעשותו באיסור, ויש אפשרות לעשותו בהיתר.
עוד הביא שם מהבית הלוי שהתיר לומר לגוי להעביר חפץ מרה"י לרה"י כשהוא לצורך מצוה, ואפי' דרך רה"ר, ומחשיבו שבות דשבות כיון שאינו מפורש בדבריו שיעשה הנחה ברה"ר, ויכול להביאו בלי לעצור באמצע דהוי רק איסור דרבנן, ואף אם למעשה הגוי עושה הנחה ועקירה ברה"ר, דעכשיו הו"ל איסור דאורייתא, דאדעתה דנפשיה עביד,
יד. אמנם בארחות שבת שם כתב, דכ"ז הוא רק כשסביר להניח שהגוי יעשה כן בהיתר, אבל אם מאד קשה לעשות כן בהיתר וכגון להביא חפץ משכונת רמות לרחוב סורוצקין (דיש ביניהם מרחק רב), דאפשר להביאו ברגל באופן היתר כיון שיש שם עירוב, אבל ברור שהגוי ילך רק באוטו, א"כ נחשב כאילו צווהו בפירוש לעשות באיסור, ואסור. וה"ה בנין רב קומות לקומה גבוהה מאד, מסתברא לאסור מטעם זה.
אבל בערוה"ש הנ"ל לא משמע כן, דהא אין דרך העולם לטלטל דברים כלאח"י ובפרט נר, ואיהו קאמר דכל שלא צווהו להדיא לקחתו כדרכו, הגוי אדעתא דנפשיה עושה כן. וכן שמעתי מאחרים שר"ל דכל שיש אפשרות לעשות בהיתר אפי' על צד רחוק ביותר, הרי לא צווהו לעשות באיסור והגוי אדעתא דנפשיה עושה כן, והביאו ראיה מהט"ז סוף סי' רע"ו מובא במ"ב בסעי' ג', שהתיר לצוות לגוי לשטוף הכלים אף שא"א לעשותו בלי להדליק האור, הרי כיון שצוה על דבר של היתר, כל השאר עושה הגוי על דעת עצמו.
